נוחות אישית נגד האינטרס הציבורי

תגית: Arianian Koci

הייתי מקבל את זה באחריות רק בנסיבות שבהן המדינה והחברה נמצאים על סף הרס.

נסיבות אלה הופכות ברורות בכל יום: השכר אינו מספיק לחיים מכובדים, צעירים מאבדים תקווה לעתיד, והמדינה לא מצליחה להגן על האזרח.

במצב כזה, שמירה על נוחות אישית אינה נייטרלית.

זו יציאה מאחריות.

זה בדיוק מה שמשלם היום לפוליטיקה שלנו.

כאשר התנהגות מתגמלת לפוליטיקה, היא הופכת במהרה למודל של התנהגות לחברה.

בלוגיקה זו, אנו מעריכים את מי שלא פורץ עם אף אחד; מי שכפוף למנהיג, מי צייתן, שאינו מקבל החלטות ומי שבשתיקה, מגיע ליעדיו האישיים.

כבש עדין סופג שני נונים.

סינטגמה זו מתארת יותר ממודל פוליטי. זה גם הפך למודל חברתי. אפילו האזרח, לא משנה כמה הוא אומלל, רק לעתים רחוקות מגיב. זה לא מחאה, לא דורש חשבון ולא מאתגר את המצב. במקום זאת, היא תואמת למציאות, גם כשזה רע.

נושא שקט כזה הופך את המערכת יציבה במראה, אבל הוא שומר על החברה למעשה משותקת. זה באקלים זה של חוסר פעולה חברתי המספק עילה נאותה להתעללות בכוח, על חשבון אינטרס אזרחי, ובתפקיד של שמירה על עמדות פוליטיות.

כתוצאה מכך, שמירה על דוחות מחייבת את האינטרס הציבורי. החלטות נדחות, אחריות נמנעת, וחוסר פעולה מטופלים כרגיל.

שימוש לרעה זה לא קורה בוואקום. הוא נתמך ומוצדק באמצעות תרבות פוליטית שמכנה לעתים קרובות לא פעולה “consensus”.

זה לא נובע מקונצנזוס של ערך חברתי. קוסובו היא חברה שנבנתה על פיוס, וזה כשלעצמו הוא ערך. הבעיה מתעוררת כאשר רוח זו מנוצלת לרעה כתירוץ לא להחליט ולהימנע מאחריות.

לכן, השאלה היא לא להיות בעד או נגד הסכמה, אלא לדעת איך ומתי להשתמש בה.

ההנהגה האמיתית עומדת כאן – ביכולת לזהות את הזמנים שבהם נדרש הקונצנזוס והזמנים הדרושים לכיוון.

מנהיג צריך לדעת לבנות קונצנזוס עם החברה, להיות גורם לאחדות ולגיוס החברה את עמדת האופוזיציה כאשר מדובר באינטרס חברתי ובעתיד המדינה.

יש זמנים בהם יש לשמוע את החברה. יש אפילו זמנים שבהם היא צריכה להוביל.

החלטות לא פופולריות אך הכרחיות הן ההוכחה היחידה להדרכה אמיתית.

אחרי הכל, הממשל נמדד על ידי תוצאות קונקרטיות: חינוך פונקציונלי, בריאות עבודה, חשמל ומים יציבים, התקשור מכובד, יחד עם מדיניות רצינית לרסן את האינפלציה ולגרות את הכלכלה.

אנו רואים את ההשלכות של חוסר המודל בכל יום. אפילו 25 שנה לאחר המלחמה, ביטוח הבריאות חסר, היעדר ביטוח בריאות פרטי אמיתי, ופנסיות מכובדות חסרות.

זה משתקף ישירות בשוק העבודה: שיעור התעסוקה נשאר רק 38.6%, עם רמות מדאיגות במיוחד אצל נשים (19.8%) וצעירים (1.6%).

במקביל, אי שוויון בהכנסות הוא עמוק: ל-20% העשירים ביותר יש כמעט 50% מההכנסה, ואילו 20% העניים ביותר רק 5%.

לכן, יש מעמד ביניים יציב. ללא מעמד הביניים, המדינה נחלשת והאזרח נשאר פגיע.

בנסיבות כאלה, תיקונים קטנים אינם מספיקים. דרושה מהפכת מיני-מהפכנית מוסדית ופוליטית: התערבות עמוקה, החלטות רציניות ופריצה של איזון כוזב, מלווה בגיוס חברתי על עניין משותף.

אז המפתח שלי לפוליטיקה יקרה רק אם אני מאמין שאני באמת יכול להשפיע לטובה על שינויים קונקרטיים, אולי קשים ולא פופולריים, אבל הכרחיים.