“לבה של מדינה זו” מסמך פוליטי

תגית: Baton Haxhiu

בציריך, ערב שבת, החושך לא בא מבחוץ. בפריסיטינה בקו הבמה החלה כלעג רציני...

אלבין, אלבין, לב המקום הזה...”

כנס המפלגה Confession

אני לא יודע איזה זמן בדיוק קרה.

אולי הרגע שבו מישהו הוריד את השיר בפגישה.

אולי כשמישהו אחר, רציני, מול הפוליטיקאי, אמר שזה רעיון טוב.

אולי כשאף אחד לא צחק, אף אחד לא היה אדום, אף אחד לא אמר לעצור.

“אלבין, אלבין, לב המקום הזה...”

זה לא המקום שבו הלך הסירה. התוספת באה.

השיר הזה לא קרה במקרה. היא אושרה. שמעתם. נעשה. זה היה לגיטימציה.

במפגש שטוען למודרניות, רציונליות והפרדה מפולקלור פוליטי, אושר על ידי איש החי. אף אחד לא ראה את הבעיה.

כאן מתחיל החושך.

לא לזמרת, מי לא מבין מה אתה שר. היא עושה מה שהיא תמיד עשתה.

בפוליטיקה שמקשיבת לשיר הזה ואתם רואים את עצמכם בתוכו.

למסיבה שחושבת שההימנעות יכולה להחליף את התוכנית.

המנהיג שמסכים לשיר בזמן משבר, כי השיר רך יותר מאשר השאלה.

כרגע, הפוליטיקה חדלה להיות דיון והופכת לטקס.

וכל טקס דורש תפילה, לא אחריות.

זה כבר לא עניין של טעם.

זה עניין של תוקפנות.

מכיוון שכאשר מדינה שאין לה ממשלה פונקציונלית, ערב המשבר החוקתי, עם מוסדותיה הבלתי בטוחים והשתקעים התקציביים, בוחרת לייצג את עצמה עם שיר שבח למנהיג, המילה <x0-crisan” היא מאוד רכה.

אין כאן עוד מילים.

יש רק אחד מהם שוב ושוב שקט.

ובבלקן, כאשר פוליטיקה מתחילה לשיר, זה בדרך כלל לא נגמר טוב.

המונחים: Cyril

כאלף איש מהתפוצות התכנסו שם כאילו מעולם לא חיו בציריך. כאילו הם מעולם לא ראו תפקיד עירי שבו המדינה לא צריכה לשמש, שבו מנהיגים לא קוראים בשם ואיפה אין פוליטיקה.

הם דפקו על האולם עם הגזע של העולם אירופה הותירה מאחור במשך עשרות שנים, אבל אנחנו שומרים אותו חי עם קנאות.

“אלבין, אלבין, לב המקום הזה...”

לא הייתה כאן יותר אירוניה. היה רק גיוס.

אלפי אנשים חיים באחת הערים היפות והשקטות ביותר בעולם, אבל באותו רגע יותר פרימיטיבי מאשר תושבי כפר נשכח בקוסובו.

כי בכפר הנשכח יש תירוץ: היעדר מדינה.

הם לא.

בציריך, העיר שבה אף אחד לא צריך לשיר לראש הממשלה למען השירות הציבורי, נדדה לאיש חי.

בעיר שבה החוק חזק יותר מהאינדיבידואל, הרעיון כי האדם הוא החוק הוא שבחים.

בעיר שבה מוסדות פועלים בשקט, היו רעשים כרעיונות פוליטיים.

זה לא היה בית. הוא היה שליח נבחר.

כי האנשים האלה לא מבודדים. הם משולבים מבחינה כלכלית, מוגנים מבחינה חברתית. הם יודעים בדיוק איך חברה נורמלית עובדת. לכן, מה שהם עשו ב- Cyril כבד יותר.

זה לא היה בורות. זו הייתה משאלה.

הרצון להביא עמו את עולם הפסוקים של המאה ה-19.

העולם שבו המנהיג מתגשם כדי לא להישאל.

העולם שבו הנמנע מחליף את הסיבה.

העולם שבו פוליטיקה אינה מוסד, אלא תחושה.

שם, בחדר הזה בציריך, ברור שהבעיה היא לא שאנחנו לא יודעים איך לחיות בדמוקרטיה.

הבעיה היא שרבים מאיתנו לא רוצים.

הדמוקרטיה רוצה שקט. זה דורש מרחק. זה חשבון.

תפילה דורשת רק קול חזק ומחשבה סגורה.

באותו ערב, התפוצות לא פעלו כחלק מהחברה האירופית.

הוא התנהג כמו ההמון.

ההמונים לא בונים מדינות. הם פשוט שרים.

מה שנראה ב-Cyril לא היה מסיבה. זה היה אזהרה.

אזהרה כי הפרימיטיביות אינה נעלמת עם דרכון.

הוא פשוט נעלם עם דעתו.

ארכיון תגיות: Stage-up Comedy

אמש פתח צ'רקין האצילי את הסצנה והציבור הופתע.

“אלבין, אלבין הלב של המדינה הזו”

Over. מחיאות כפיים הגב הושעה באוויר.

בפריסטינה לא הייתה סצנה ולא הומור. יש מדינות חסומות, ממשלה במשרד, תקציב בסכנה ומשבר חוקתי שאינו זקוק לחבוטה.

בקוסובו זה לא צחוק, הזמן נגמר.

האירוניה היא זו: ב- Cyril הוא הוטבע עבור אדם, ואילו ב- Pristina הוא שקט למדינה.

עיר עובדת ללא קול. השני נדחף על ההימנעות.

וכאשר האורות של הבמה יצאו, והאצילות של האיסלאם הגנדיר הודתה, נותר רק הקו שפתח את הסיפור הזה כסימן לזמננו האפל.

“אלבין, אלבין, לב המקום הזה...”

מכיוון שכאשר הפוליטיקה הופכת לציור ולמשבר בטור הקולי, המדינה נותרה ללא משפט.