האם כדאי לקרוא ילדים אחרי סבים?

זהו מנהג עתיק, שמגיע מפעם לפעם כאשר המשפחה נתפסה כגזע בלתי נפרד, וכל דור היה ענף חדש שהיה צריך להחזיר זיכרונות מהעבר. השם היה סוג של כבוד - אות כבוד לאלה ששמרו על המשפחה בחיים. לשים שם של ילד על סבא היה כמו לתת חלק קבוע ממנו להמשיך לחיות.

לנהג הזה יש יופי מיוחד. השם של סבא או סבתא נותן לילד סיפור לפני שהוא עצמו כתב לעצמו. זה כמו חוט בלתי נראה המקשר דורות, תזכורת שקטה שאף אחד לא חי בשביל כלום. שמות אלה הם לעתים קרובות מלאים משמעות חזקה - הקשורים היסטורי, פופולרי, מעלות כי ערכי המשפחה. כאשר אדם גדל עם שם כזה, הוא עשוי להרגיש גאווה כי הוא נושא את הזיכרון של אדם אהוב, מכובד, אולי אפילו דמות שהשאיר מאחור.

עם זאת, מסורת זו היא הצד הקשה ביותר. בחברה של היום שבו הורים חדשים מחפשים אותנטיות, הם רוצים שלילד שלהם יש שם ייחודי, מודרני, המתייחס לטעם ולחלומות שלהם, לעתים קרובות השם של סבים נתפס כמגבלה. לפעמים, שמות מבוגרים, כבד על קול או זרים, דומים לילדים כנטל.

האם יש לשמר את המסורת הזו, או שמא מותר למות עם הזמן?

אולי התשובה היא לא שחור ולבן. יש הורים שבוחרים לקרוא לסבא שלהם כי הם רוצים לשמור על הזיכרון שלו בחיים - בחירה אוהבת. אחרים בוחרים שמות חדשים לחלוטין כי הם רוצים לתת לילדם זהות עצמאית הקשורה לעולם שבו הוא יגדל. יש אפילו זמנים שבהם ההורים מתפשרים: הם משתמשים בשם סבא שלהם בשם שני, שומרים אותו במסמכים, ובכל יום הם משתמשים בשם פשוט יותר או מודרני יותר. קישוטים הם גם לא רעיון להיזנח.

הדבר החשוב הוא שהשם אף פעם לא הופך לעול. שם חייב להיות מתנה, לא נטל. הוא חייב לתת לילד תחושה של שייכות, אבל לא לעצור את הטיסה שלו. אחרי הכל, השם הוא הדבר הראשון שאנו נושאים ממזרח, והדבר האחרון שנותר כשאנו עוזבים. זהו מעשה של אהבה הן על ידי כבוד לסבים והן על ידי יצירת קשר עם שם חדש.

מסורות אינן מכשול כאשר אנו שומרים אותן פתוחות בלב, אך הן הופכות לעול כאשר הן חשות מחויבות עיוורת. אולי הנקודה לא תהיה בשם עצמו, אלא הסיבה לכך שאנחנו שמים אותה. האם אנחנו עושים את זה בשביל אהבה, או פשוט לא לשבור הרגל? כי בסופו של דבר, ילדים אינם מורשת של שמות, הם סיפורים חדשים מחכים להיכתב.ארכיון תגיות: Periscopi